החיים זה עכשיו

אמן תמיד על סף של איזה שיגעון

האמנות כנראה ניתנה לו כדי שלא ישתגע

אני אספן חלומות ,

הדחף להדליק את חלקי התמונה מיום אחד לבא אחריו,

להעביר את העולם מצורה אחת לאחרת, להניח על הנייר הרואיות ומוזרות,

להפוך את הכול לדמות מוחלטת, מהכול  מצטברת חוויה טורפת.

ורגע אחרי להבין שגלות מצוירת היא סיפורים שאנחנו משאירים מאחור.

האדם בראש ובראשונה מפרש, ופרשנותו נעשית בתוך מרחבי החיים,

ואת הכול הוא מניח בתוך מעבדה אנושית שמייצרת תרבות.

האמנות כבר מזמן לא עושה ניסיון להגן על שלמות העולם.

אני מבקש בכל מאודי לשחרר את היוצר והיצירה מסד של תועלת חברתית.

לפני הרבה שנים אבי זכרו לברכה לקח אותי לתערוכת ציורים בעיר התחתית בחיפה, נכנסנו לתוך טרקלין בבית ערבי ישן ועל הקיר היו תלויות תמונות בצבעי שמן חזקים, הרבה קנבסים מרוחים בתנועות מכחול נוקבות וכעוסות של פנים מרירות וחסרות מנוח... אבי התקרב ולחש לי באוזן, התמונות שאתה רואה על הקיר אלה צילומי רנטגן של הנשמה ולא צריך לקבל דיפלומה מדיצינית כדי לפענח מה סוער שם בפנים. בכל פעם שאני בא אל הדף והצבע אני זוכר את המשפטים האלה.

אמן אצל עצמו הוא בא, ושם הוא נשאר תקוע כל ימי חייו, הדבר הכי אינטליגנטי שאדם יכול להציע אלה הם התחושות שלו.

שחקן וצייר וסופר מנסים כל החיים לשחזר תחושות, במהלך ימי היצירה אנחנו מתבוננים בעדשת החיים לעומק הנשמה, ושם אנחנו לומדים פרושים חדשים.

פרושים שלפעמים מקדמים ולפעמים מרחיקים.

לפעמים בונים ולפעמים מפרקים , לפעמים מחיים ולפעמים הורגים

כדי שתהיה אמנות, והתבוננות ואסטטיקה אין מפלט ממצב פסיכולוגי מוקדם... שיכרון חושים, אני מבקש להגיד בצניעות... שאני קרוב אל הנייר והצבע שיכרון החושים מאיץ בתוכי את קצב המכונה... שיכרון החושים שאני נתפס בו סוחף אותי לעולם האמת, בשבילי, הציור הוא זמן איכות שמקרב אותי אל השורות הכי חשובות בספר החיים. הקרבה אל הנייר מחדדת בשבילי את הדיאלוג הפנימי.

הציור מתחזק בשבילי את הנשמה, הוא עוזר לי לדייק את מה שאני מרגיש.

כנראה שאף אחד מהתלויים כאן מסביב לא סיגל לעצמו חוקי ציור מוקפדים, ולאף אחד אין תעודת הסמכה של פקולטה נוצצת, אבל כולם נושאים תעודה הרבה יותר יקרה והרבה יותר נחשבת, תעודת לידה לתוך עולם מרתק של התרחשות עמוקה ועשייה יצירתית.

כאן בתוך תיאטרון הבימה,

מקדש של עשייה ויצירה,

כאן מתוך תמונת עיניו של אהרון מסקין אתה מבין ששנות הלימוד שלך  מתחילות עם לידה ומסתימות עם מוות.

לקראת התערוכה

בגלריה וויל - בכפר שמריהו

פתיחה 12.1.2012

יש והזמן מסתובב ותועה בלי נפש ומחשבה / יש והרגעים של הזמן הם שברים של חיים כוזבים / יש ובתוך הזמן חי קיפאון פנימי של מחשבה / יש והיגיון של הזמן מבליט את אפלת החיים  / יש שהזמן נולד אחרי שהוא מת.

עכשיו, זמן השתנות.

הזמן אוסף את עצמו ומתרכך.

לזמן השתנות דחופה שפה אחרת / שפה שמצחצחת בכל בוקר את מילותיה /  

שפה שלא מלהגת / שפה שלא ממכרת / שפה לא מעקמת  /  שפה פשוטה, עם ריח של אדמה / שפה של ספר מולדת / שפה כמו פעם /  של חלוצים.

אין קיצורי דרך לשום מקום שכדאי להגיע אליו  / יש בכולנו מרירות רחוקה מלאת געגועים / העיפות עוד טרייה אצלו /  מדברים פה על מוות ועל אנשים מפורסמים / במקום שהעבר יקדם ויפאר אותנו הוא משחית ומעקר אותנו  /  לכל אחד יש איזה ספר קדוש / לכל אחד יש פסוקים דהויים מרוב שימוש / אף אחד לא יעשה בשבילנו כלום אם לא נעשה אנחנו בעצמנו / כל אחד מעלה עם שחר את מסדר סדר יומו / אף אחד לא ידע להקשיב לאורך זמן לדברי תבוסה / עכשיו זמן השתנות.

לפני שעושים שינוי גדול צריך לעשות שינוי קטן / ולפני שעושים שינוי קטן, צריך לעשות עוד אחד / יותר קטן / רק שאנחנו מגיעים לדבר הכי קטן והכי קרוב שהוא אנחנו עצמנו / רק אז מותר לנו להתחיל  / ואז / יש סיכוי שגם נצליח.

השתנות זה כמו ציפור /  אם אין לה כנפיים היא לא עפה /  ואם לא נעוף  ניפול / נוף השמים שותק גבוהה / ובשביל להשתנות צריך לחזור להיות גוזל /  גוזל שלא מבין שצריך לחיות / גוזל שמרגיש שאי אפשר אחרת / ואחרי זה /

עוף גוזל  חתוך את השמים...

            

מתוך תערוכה

להסיר את המסכה

שבוע בריאות הנפש העולמי

תיאטרון הקאמרי 24.11.2011

תצוגת רחוב - רמת השרון 2009

מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן  2010

אדם הולך

בספר של לואיס קרול,

עליסה בארץ הפלאות, שואלת עליסה את הארנב הלבן שלבוש בבגדים אנושיים:

למה אתה כל הזמן רץ ? והארנב הלבן עונה לה: אני כל הזמן רץ כי אני רוצה להישאר במקום...

אדם הולך, בשבילי הוא רפליקה שמאכסנת בתוכה מודוס של חיים שלא נעצרים,

של חיים מתרחשים, של חיים שמולידים את עצמם בכל חצי רגע מחדש.

בשבילי ההליכה היא מין סדרן עבודה, היא מין מוביל ארצי שמזרים לתוך היום מים נקיים מהלילה. מאז שאני הולך, הפכתי מאיש שיפוטי לאיש מתבונן. אדם הולך, ואם הוא לא הולך חולפים על פניו, יש בתנועה שמניעה קצב וצבע וסאונד חומרים שמעצבים מחשבה.

התנועה מנקדת את החיים כדי להגיד אותם יותר נכון. הליכה היא רישום של פרטיטורה שעל פיה אדם מנגן את האהבות שלו. ההליכה היא להתרחק בכל רגע מרגע אחר, היא להתבשל יותר, להתחזק יותר. היא סימון של דרך, של מקום, של חיים. בסוף אדם הולך, הוא לוקח איתו את האהבה או משאיר אותה בצדי הדרך. אנשים הם שורשים שחיים את חייהם באדמה ומידי פעם בפעם מצמיחים דרך או דיבור או מעשה. בדרך הם חולמים חלומות, אבל אי אפשר שאת החלום ילווה כל הזמן ריגוש. אדם הולך, ואין קיצורי דרך לשום מקום שכדאי לו להגיע. וכשהוא הולך הוא פורע את כל חובותיו. כמה יפים היו ימיו של האדם אם היו נצחיים.

       

http://www.eyalgefen.com/he/paints.aspx?p=6&cat=9&t=7

http://www.almas.co.il/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%92%D7%A4%D7%9F/c-45-1-0.htm

http://www.m-i-a.co.il/2011/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%AA-4/

כמה הערות מתוך דף הפייסבוק של אייל גפן

החזירו את פסל עם שלושת השקלים לכיכר הבימה.

מנשה קדישמן התהלך כמו קיסר במכנסים קצרים וסנדלים ועשה עם הידיים תנועות של מנהל. זיו קורן צילם אותו והוא כמו הרצל נעמד לרגע ושר עוד חוזר הניגון. בכל פעם שפסל עומד ליד הפסל שלו הוא הופך לילד. הבימה החדשה מתחילה להיראות נורא יפה. המרחב הלבן שדני קרוון לש הופך למין ריצפת מוזיאון של בית מקדש. לא בטוח שחנה רובינא הייתה מתהפכת בקברה.

היום לפני 25 שנה

הלכה לעולמה מלכת המילים הרעילות המשוררת יונה וולך.

משוררת אנדרטה. יונה וולך היתה כמו עובד מחצבה שפוצץ בכל יום הר. אחרי

שהייתי קורא בספריה הרגשתי עירום כמו ביום היוולדי. ב"פתאום אני אדם פחדן"

מסבירות השורות שאנחנו לא יודעים להסתיר כלום. להסתיר זאת מלאכה של

כותבי סיפורים. יונה וולך קבורה על מדף הספרים שלי ליד הראש שם היא תחייה לנצח.

   

    

עוד פחות משבוע. בשבע וחצי יפתח מוזיאון ר"ג תערוכה של 40 עבודות שלי. הפעם זה לא צחוק הפעם זה מוזיאון. מהחשובים. אתמול ארזתי את הציורים בניילון עם בועות ולכל ציור נתתי נשיקת פרידה אולי הוא לא יחזור לעולם. להיפרד לפעמים זה כמו למות. יש משהו מורט, עוד רגע יביטו מלא עיניים ולך תדע מה הם חושבים. בעצם כל המונולוג הזה הוא קונץ שאמור להזכיר לכם שאתם צריכים לבוא לפתיחה...

"תקשורת" אדם ברוך. ספר חדש.

אדם ברוך הסתובב עם חזה גבוה כמו שוטר מקוף ושמר על השפה.

בגופו הגן על הנכנסים לספריו. הוא אמר את משפטיו כשהוא זקוף

כמו עץ אלון זקן. האושר שייך לעקרות בית, אנחנו צריכים לשכב בין השורות

ולשמור בחירוף נפש על המילים. לוחם ויקטוריאני. מיילד דרך וקצת שפה. חלוץ.

במשך שנים חיפשתי בין השורות את נשמתו היא היתה תלויה במסגרת ישנה

מאחוריו. כל חייו ישב עם הגב לרבי מילובביץ'.

השבוע ימלאו שלושים שנה מאז שהצייר נחום גוטמן הלך מאיתנו וציוריו נשארו

דולקים על קירות העיר. גוטמן התחיל את אומנותו כמאייר וכותב ספרי ילדים.

עד היום קליפות התפוזים שצייר פזורות בשבילי העיר. בתוך הדיליג'נסים של גוטמן

אנחנו מטיילים בעיר עד היום. השפה הציורית שלו היתה צנועה כמו של סבא טוב.

אנשי העיר בציוריו תמיד חייכו. הם לא היו רכלנים. בלי קשר למי ששואל היום

כ"ט בנובמבר.

שרה בריטברג

האוצרת המלכותית כתבה על הצייר משה גרשוני שהוא גדול עלינו.

במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכה מקיפה ויוצאת מגדר הרגיל של משה גרשוני.

גרשוני מצייר כמו ילדים שמציירים ביום חורף בגן של רבקה. הרבה גושים וכתמים

ומשפטי דרך. גרשוני הוא צייר מרקיע שחקים צייר של מטפורות שלא נשאר חייב.

בגיל מאוחר הלך לאהוב גברים. הליכה מקסימה. משווים אותו לרפי לביא. לא צריך. לכו לראות זה כמו ביאליק.

אני קורא בסתר שלא יתפסו אותי על חם את המוסף הספרותי של עיתון הארץ. הוא כתוב בשפה אליעזרית בן יהודה. הוא נורא מדויק בלי אף נפילה לשום מניירה תקופתית. עשרות שנים הוא לא מעקם את השורות. הוא צמוד לתרבות ולא רץ לפניה, הוא לא מבשר על שום עתיד אפוקליפטי כי באמנות וספרות אין עתיד אפוקליפטי. הוא קרוב ללחישות הכי אמיתיות של הסופרים ולא עושה שום מניפולציה של מבקרי אמנות שרוצים להיות אמנים.

ש"י עגנון היה רכלן יהודי.

את סיפוריו כתב בשפת רחוב של פלונסק האידשאית. הוא היה מציץ לתוך חייהם הקטנים של גבירים עם כרס ענקית מלחם ותפוחי אדמה ונשים מכוערות שחיו בתוך בוץ ושלג. את תהילה שלו למדנו שנים בשעורי הספרות של ציפורה שטריכמן. תהילה היתה הגיבורה שלו, לימים היא לא היתה הגיבורה שלנו. אני מזכיר את עגנון כי היום לפני 40 שנה הוא הלך לעולמו. בשבילי

הם לא מתים האנשים האלה בשבילי הם חיים...

בכניסה למוזיאון ת"א

מוצבים שני שלטי פרומו של גרשוני ושל אריכא.

מדובר בשני גיבורי ציור אמיתיים. בחלל המוזיאון ניצבים עשרות סדרנים בבגד

אחיד וכולם, אבל כולם לא מדברים עברית. ניסיתי לברר באיזה אולם מציגים את

אריכא. הם הסתכלו עלי כמו על גנב שמנסה להוריד איזה מודליאני מהקיר.

פתאום בא אלי איש עם מבט ביטחוני ושאל במבטא כבד "מה רוצה?" אמרתי

"אריכא", "אין אריקא גמר עבודה הלך הביתה..." ועשה לי עם היד החוצה...

אלכס המוריד והתולה של מאיר הוריד אתמול את התמונות שלי מקירות המוזיאון.

אחרי ארבעה חודשים שהנפש דהרה כמו סוס לבן פוזרו התמונות, כל אחת אל זה

שקנה. הכל נמכר לאנשים טובים. עשרים ושמונה אלף איש הסתכלו ולא מעט

כתבו, אמרו וריגשו עד דמעות  מסע מאד מדובב לאגו. בכל פעם שהייתי מגיע

למקדש סשה השומר למטה היה מגיש לי בסתר עוגיות פריכות שהיה מביא בתוך סבונייה כחולה, הוא אמר לי, יאלצ'יק חשבתי שציירים לא מדברים הם לא אמרו לי אף פעם שלום.
כשעמדתי למעלה והכל נלקח הרגשתי כמו גננת שהורים באים

לאסוף את התינוקות שלהם... נתראה ב 28.4 על הבסטיל בפריז...

נתן זך

הוציא בזמן האחרון את סיפרו "השירה שמעבר למילים תיאוריה וביקורת

73-54 " ספר שמאגד מאמרים שלו על השירה היהודית והעברית. מאמרים מחרישי

אוזניים שלא פעם סיפקו תובנות ואבני בוחן בשירה העברית. בראיון לגלובס הוא

נשאל למה הוא מתגעגע והוא אמר  "אני מתגעגע בעיקר לגעגועים, כולנו

מתגעגעים היום על אובדן הגעגועים.  נתן זך תמיד ידע על מה הוא מדבר גם שדיבר

בקול בוטה ומרעיש...

העולם כבר לא מה שהיה.

עכשיו, למשל לוקח יותר זמן לחיות...

ככה פותח של אסקילדסן את ספרו "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" של סופר נורווגי מבוגר שמספר על ימי הזקנה כמו צייר שמצייר נוף מדויק בכפר הררי ישן. הסיפורים מספרים כמעט על כלום,  והכלום הזה מחביא רגשנות של חיים שהולכים והופכים קטנים כמו חיידקים. של לא מתבייש לדבר ולהרגיש הכל, הוא אומר, כל עוד אנחנו מטילים צל יש בנו חיים... ספר אנושי ונושם.

אבי גנור

מציג במוזיאון תל אביב תערוכת צילומים כמו אחרי איזה חומר שניקה או לכלך את העולם "ריאליטי טראומה" עבודות מרתקות ביצריות שהן מטיסות לתוך מרכז הבטן. כל עבודה ניראת כמו בית של סיפור, כמו חומרים מתכלים. אבי מסתכל עם איזה עין רפואית לתוך הסדר שמתפזר בכל רגע לאי סדר. זה נפלא לעמוד כל כך הרבה פעמים מול התחלות ופרוקים.  הכל סוער שם כמו בתוך מבחנה שנעשה בה ניסוי כימי. מתוך העבודות של אבי אתה מבין שגם בתוך החיים אפשר

למות. תערוכה חובה לכל מי שחושב שהוא מבין מה הולך או לא הולך פה מסביב. מרגש.

בכניסה לתערוכה של אורי ניר

במוזיאון הלנה רובינשטיין יש דף שמודבק על הקיר, בדף כתוב:  התערוכה כוללת אפקטים סטרובוסקופיים ואינה מומלצת לחולי מחלת הנפילה. אין לי צל של מושג מה זה הסטרובוסקופיים האלה ואין לי צל של מושג מה רוצה אורי ניר מהחיים הצפופים שלי. יש בדף מקדים על התערוכה תזמור ותזמון של טקסטים שאתה לא מוצא בהם ידיים ורגליים . אולי אני לא מבין אבל אני לא בא לאוניברסיטה ולהבין זה השלב השני. השלב הראשון הרבה יותר חשוב ומעורר וזה אם העבודה מתפרקת טוב בתוך הנפש, הראש והעיניים שלך. גם ביריד צבע טרי וגם בתערוכה של אורי ניר מדברים על אמנות עכשווית, בסדר עכשווית ובסדר הסטרובוסקופיים ומה איתנו אלה שבאים לראות ?
מה אנחנו כלב?

ספר חדש מאת אייל גפן

אדם הולך / סיפורים מקומיים

אדם הולך

אולי שירת רחוב, מי יודע.

בכל יום, כבר שלוש שנים

אני יוצא אל הבוקר

לבדוק אם החיים נשארו מוחמאים.

אני מחפש לגלות את סוד האגדות האורבאניות. 

מתוך הליכת הבוקר אני אוסף מראות

כותב ומוחק את הצורות

ואחרי זמן זיעה אני כותב את השורות

כמו שכותבים היום

באס. אם. אס.

העצים בשדרה עומדים כמו זמרי מקהלה רוסיים

מכוניות הזבל רועשות כמו על מסלול מרוצים

הצוענים של יפו ישנים על ריצפת העיר

הנפש עוד רטובה משכבות של לילה  

הבוקר הוא בוקר עם צלעות חדשות של גורל  

לא יבוא שלג אף פעם

למי שהבטיחו שיש מחר לא ממהר לאהוב

תמונה תל אביבית ארוזה בצלופן

כמו שקית אוכל של פעם

אף פעם  אני לא שוכח את מה שאני מרגיש

עכשיו זמן קריאת שמע של שחרית

http://www.youtube.com/watch?v=0zEJO1gOqpM&feature=player_embedded

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=2406

גלריה גבו / תל אביב

טבע טבע דומם

תערוכה קבוצתית

2010

זקנת לדבר על יופי                
ואהבה /

הו, כמה ידענו למות
בעדך /  

היית  לנו ריתמוס של
 תקופה /

הורים נפלו עליך למען
ילדיהם /

למען שיהיו בני חורין /

היית לנו אם, אם לדור
של איכרים /

היינו שומרי שדות גאים /

שמרו על בתוליך /

היית לנו כמו דגל
שלוקחים למלחמה /

ידעת לא פעם להצמיח
 תורות רבות של סבל /

גם בתוך החיים אפשר
למות /

מאז שנים באו ימי חרון /

משהו התיתם בפוריותך

הזדקנותך קשוחה
ונמשכת /

מרפקיך מישנים /

קצוות ציפורניך מגואלות
בדם /את ניראת כמו מלכה 

עצובה /

את  אדמה שלא יודעת
לחיות בתוך עצמה /

מעליך צבוע האוויר בצבע
 צהוב חבוי /

העבר שלך הוא כל מה
שלא הצלחת להיות /

קיים רק זמן אחד לאדם
 להתעורר /

הזמן הוא עתה. 

גלריה

רוטשילד מינוס שלוש

תערוכה קבוצתית 2011

זוגיות

לפעמים הזוגיות היא חזון תרבותי שהוחמץ / יש בה תלונה ותלונה היא ניצחון

בזוגיות יש תעוזה ותעוזה זה כוח / יש בה ספק וספק הוא פחדנות

יש בה פחד ופחד הוא חולשה / זוגיות היא התניה מדוקלמת של חיים

זוגיות היא כמו שירה שחסר בה לכלוך / זוגיות היא אושר, ואושר משמעו לגלות שאתה חשוף לפגיעה / זוגיות היא גל הנושא בחובו חום /
יש בה לא פעם עצבות שמובילה לצירופים מהירים

בזוגיות אתה לפעמים יודע הכל מבלי לדעת כלום / בזוגיות הפצעים שמצליחים להגליד תמיד נשארים פתוחים / הזוגיות לא חייבת לך כלום היא היתה פה לפניך.

                    

                

http://www.reliart.com/21231/%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C-%D7%92%D7%A4%D7%9F

הצגת יחיד של אייל גפן בתיאטרונטו

או לא להיות

או לא להיות

הצגת יחיד של אייל גפן שהוצגה בתיאטרונטו ובצוותא

או לא להיות

היא הצגה ארץ ישראלית מרגשת ומאד מקומית של איש בן חמישים ושמונה, דור שני לפלמ"ח
שאוהב את המדינה ומוכן לחשוף את "תיק המחלה" שלו באופן הכי נוקב והכי חודר, אם נסתכל טיפה יותר עמוק נבין שזה תיק מחלה של כולנו.

http://whatiexpect.in/index.php?option=com_video&Itemid=148&video=L1w6mIS5Fr8

פריס

תערוכה בסלון בסטיל  

1-5 ביוני 2011

        

      

קאן

יריד האמנות

ארמון הפסטיבלים

2011

    

99 סיפורים אמיתיים

http://eyalgeffen.blogspot.com/2010/06/blog-post_3580.html

דיבורים

תערוכת ציורים של אייל גפן בגלריית שורשים

אייל גפן מציג תערוכת ציורים חדשה אותה הוא מגדיר כהתכתבות אינטימית שלו עם עצמו. התערוכה, משלבת טקסטים וציורים, והיא בעלת אמירה פוליטית-חברתית נוקבת. 11.07.08-01.08.08 בגלריית "שורשים".

אוצרת: שרה צ'יבוטרו

ב-11 ביולי תיפתח בגלריית "שורשים" תערוכת הציורים "דיבורים" של השחקן והבמאי והמפיק אייל גפן. זו היא תערוכת היחיד השנייה של גפן, אותה הוא מגדיר כהתכתבות אינטימית שלו עם עצמו.  בדומה להתנהלותו בחיים האישיים גם באמנות הוא אינו משאיר סימני שאלה, ונותן את הסאבטקסט – הציורים מלווים בטקסט, עם אמירות פוליטיות וחברתיות, שלא משאירים מקום לספקות, חלק גדול מהעבודות נולדו בזמן שעבד גפן על הצגת היחיד שלו "או לא להיות", הרצה בימים אלו, אותה הוא מגדיר כחשבון נפש, ומבט עמוק ונוקב לתוך המראה.

        

החזרה לבמה אחרי 25 שנים, היתה אירוע מכונן עבור גפן, והיא יצרה התרחשות פנימית, הביאה להרבה תובנות, והוציאה דברים רבים שהיו "תקועים" כפי שהוא מעיד החוצה, דברים שלא ידעו לשמור את עצמם בפנים ומצאו דרך אל הנייר. גפן מציג בתערוכה 33 ציורי שמן שהם תמונות מוקפאות של אנשים שרגע לפני או רגע אחרי אמרו משפט שלא ימחק לעולם, הצבעוניות היא דוקומנטארית, הכל מצטרף לאותו רגע שנרקם המשפט של האיש או האישה. גפן: "אני בא לבקר את האנשים בעבודות שלי לפחות ארבע פעמים במהלך החודש ורק אחרי שהוא בטוח שאף אחד לא מזייף אני חותם על העבודה".

    

פתיחה: 11.07.08 בשעה 14:00
נעילה: 01.08.2008

ספר חדש של אייל גפן